גבורת ארי על תענית כ״ו

« גבורת ארי על תענית כ״ה ע״ב גבורת ארי על תענית כ״ז ע״א »

1 אֶלָּא עַל נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה וְכָרֵס מְלֵאָה. אִינִי? וְהָא רַב פָּפָּא אִיקְּלַע לְבֵי כְּנִישְׁתָּא דַּאֲבִי גוֹבָר וּגְזַר תַּעֲנִית, וְיָרְדוּ לָהֶם גְּשָׁמִים עַד חֲצוֹת, וְאָמַר לָהֶם: אִמְרוּ הַלֵּל וְאַחַר כָּךְ אִכְלוּ וּשְׁתוּ! שָׁאנֵי בְּנֵי מָחוֹזָא, דִּשְׁכִיחִי בְּהוּ שִׁכְרוּת.

2 הֲדַרַן עֲלָךְ סֵדֶר תַּעֲנִיּוֹת אֵלּוּ

3 בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בְּשָׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן אַרְבַּע פְּעָמִים בַּיּוֹם; בַּשַּׁחֲרִית, בַּמּוּסָף, בַּמִּנְחָה, וּבִנְעִילַת שְׁעָרִים: בְּתַעֲנִיּוֹת, וּבְמַעֲמָדוֹת, וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

4 אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי״, וְכִי הֵיאַךְ קׇרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו?

5 הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת, עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל כֹּהֲנִים שֶׁל לְוִיִּם וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים.

6 הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִים לִירוּשָׁלַיִם, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין לְעָרֵיהֶן, וְקוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. וְאַנְשֵׁי הַמַּעֲמָד הָיוּ מִתְעַנִּין אַרְבָּעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ מִיּוֹם שֵׁנִי וְעַד יוֹם חֲמִישִׁי. וְלֹא הָיוּ מִתְעַנִּין עֶרֶב שַׁבָּת — מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, וְלֹא בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת — כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִמְּנוּחָה וְעוֹנֶג לִיגִיעָה וְתַעֲנִית וְיָמוּתוּ.

7 בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן: בְּרֵאשִׁית, וִיהִי רָקִיעַ. בַּשֵּׁנִי: יְהִי רָקִיעַ, וְיִקָּווּ הַמַּיִם. בַּשְּׁלִישִׁי: יִקָּווּ הַמַּיִם, וִיהִי מְאֹרֹת. בָּרְבִיעִי: יְהִי מְאֹרֹת, וְיִשְׁרְצוּ הַמַּיִם. בַּחֲמִישִׁי: יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, וְתוֹצֵא הָאָרֶץ. בַּשִּׁשִּׁי: תּוֹצֵא הָאָרֶץ, וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם.

8 פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם, וְהַקְּטַנָּה בְּיָחִיד. בַּשַּׁחֲרִית וּבַמּוּסָף. וּבַמִּנְחָה נִכְנָסִין וְקוֹרִין עַל פִּיהֶן, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע. עֶרֶב שַׁבָּת בַּמִּנְחָה לֹא הָיוּ נִכְנָסִין — מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת.

9 כׇּל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַלֵּל — אֵין מַעֲמָד בַּשַּׁחֲרִית, קׇרְבַּן מוּסַף — אֵין בַּנְּעִילָה, קׇרְבַּן עֵצִים — אֵין בַּמִּנְחָה. דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

10 אָמַר לוֹ בֶּן עַזַּאי, כָּךְ הָיָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שׁוֹנֶה: קׇרְבַּן מוּסַף — אֵין בַּמִּנְחָה, קׇרְבַּן עֵצִים — אֵין בַּנְּעִילָה. חָזַר רַבִּי עֲקִיבָא לִהְיוֹת שׁוֹנֶה כְּבֶן עַזַּאי.

11 זְמַן עֲצֵי כֹהֲנִים וְהָעָם, תִּשְׁעָה: בְּאֶחָד בְּנִיסָן בְּנֵי אָרַח בֶּן יְהוּדָה, בְּעֶשְׂרִים בְּתַמּוּז בְּנֵי דָוִד בֶּן יְהוּדָה, בַּחֲמִשָּׁה בְּאָב בְּנֵי פַרְעוֹשׁ בֶּן יְהוּדָה, בְּשִׁבְעָה בּוֹ בְּנֵי יוֹנָדָב בֶּן רֵכָב, בַּעֲשָׂרָה בּוֹ בְּנֵי סְנָאָה בֶּן בִּנְיָמִין, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ בְּנֵי זַתּוּא בֶּן יְהוּדָה.

12 וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם, וְכׇל מִי שֶׁטָּעָה בְּשִׁבְטוֹ, וּבְנֵי גּוֹנְבֵי עֱלִי וּבְנֵי קוֹצְעֵי קְצִיעוֹת.

13 בְּעֶשְׂרִים בּוֹ בְּנֵי פַּחַת מוֹאָב בֶּן יְהוּדָה, בְּעֶשְׂרִים בֶּאֱלוּל בְּנֵי עָדִין בֶּן יְהוּדָה, בְּאֶחָד בְּטֵבֵת שָׁבוּ בְּנֵי פַרְעוֹשׁ שְׁנִיָּה. בְּאֶחָד בְּטֵבֵת לֹא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד, שֶׁהָיָה בּוֹ הַלֵּל וְקׇרְבַּן מוּסַף וְקׇרְבַּן עֵצִים.

14 חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵירְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב. בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז

15 נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, וּבָטַל הַתָּמִיד, וְהוּבְקְעָה הָעִיר, וְשָׂרַף אַפּוֹסְטְמוֹס אֶת הַתּוֹרָה, וְהֶעֱמִיד צֶלֶם בַּהֵיכׇל.

16 בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה וּבַשְּׁנִיָּה, וְנִלְכְּדָה בֵּיתֵּר, וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.

17 מִשֶּׁנִּכְנָס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. שַׁבָּת שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ אָסוּר מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְּאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין, לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יַיִן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: יְשַׁנֶּה. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בִּכְפִיַּית הַמִּטָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.

18 אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: לֹא הָיוּ יָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל כַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאָב וּכְיוֹם הַכִּפּוּרִים, שֶׁבָּהֶן בְּנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת בִּכְלֵי לָבָן שְׁאוּלִין — שֶׁלֹּא לְבַיֵּישׁ אֶת מִי שֶׁאֵין לוֹ. כׇּל הַכֵּלִים טְעוּנִין טְבִילָה.

19 וּבְנוֹת יְרוּשָׁלַיִם יוֹצְאוֹת וְחוֹלוֹת בַּכְּרָמִים. וּמָה הָיוּ אוֹמְרוֹת: בָּחוּר, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מָה אַתָּה בּוֹרֵר לָךְ. אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בַּנּוֹי, תֵּן עֵינֶיךָ בַּמִּשְׁפָּחָה. ״שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה׳ הִיא תִתְהַלָּל״, וְאוֹמֵר: ״תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ״.

20 וְכֵן הוּא אוֹמֵר: ״צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״. ״בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ״ — זֶה מַתַּן תּוֹרָה, ״וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ״ — זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ.

21 גְּמָ׳ בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בַּשָּׁנָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם כּוּ׳. תַּעֲנִיּוֹת וּמַעֲמָדוֹת מִי אִיכָּא מוּסָף? חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן כׇּל זְמַן שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, וְיֵשׁ מֵהֶן אַרְבָּעָה פְּעָמִים בַּיּוֹם — שַׁחֲרִית וּמוּסָף מִנְחָה וּנְעִילַת שְׁעָרִים, וְאֵלּוּ הֵן שְׁלֹשָׁה פְּרָקִים: תַּעֲנִיּוֹת, וּמַעֲמָדוֹת, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים.

22 אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים: שַׁחֲרִית וּמוּסָף — יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, מִנְחָה וּנְעִילָה — אֵין בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם.

23 מַאן חֲכָמִים — רַבִּי יְהוּדָה הִיא. דְּתַנְיָא: שַׁחֲרִית וּמוּסָף מִנְחָה וּנְעִילָה כּוּלָּן יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שַׁחֲרִית וּמוּסָף — יֵשׁ בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, מִנְחָה וּנְעִילָה — אֵין בָּהֶן נְשִׂיאַת כַּפַּיִם. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נְעִילָה — יֵשׁ בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם, מִנְחָה — אֵין בָּהּ נְשִׂיאַת כַּפַּיִם.

24 בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? רַבִּי מֵאִיר סָבַר: כׇּל יוֹמָא טַעְמָא מַאי לָא פָּרְשִׂי כָּהֲנֵי יְדַיְיהוּ בְּמִנְחֲתָא — מִשּׁוּם שִׁכְרוּת, הָאִידָּנָא לֵיכָּא שִׁכְרוּת.

25 רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: שַׁחֲרִית וּמוּסָף דְּכׇל יוֹמָא לָא שְׁכִיחַ שִׁכְרוּת — לָא גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן, מִנְחָה וּנְעִילָה דְּכׇל יוֹמָא שְׁכִיחָא שִׁכְרוּת — גְּזַרוּ בְּהוּ רַבָּנַן.

26 רַבִּי יוֹסֵי סָבַר: מִנְחָה דְּאִיתַהּ בְּכׇל יוֹמָא — גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן, נְעִילָה דְּלֵיתַהּ בְּכׇל יוֹמָא — לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן.

27 אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נָהֲגוּ הָעָם כְּרַבִּי מֵאִיר. וְרָבָא אָמַר: מִנְהָג כְּרַבִּי מֵאִיר.

28 מַאן דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר — דָּרְשִׁינַן לַהּ בְּפִירְקָא. מַאן דְּאָמַר מִנְהָג — מִידְרָשׁ לָא דָּרְשִׁינַן, אוֹרוֹיֵי מוֹרֵינַן. וּמַאן דְּאָמַר נָהֲגוּ — אוֹרוֹיֵי לָא מוֹרֵינַן, וְאִי עָבֵיד — עָבֵיד, וְלָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ.

29 וְרַב נַחְמָן אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וְהָאִידָּנָא מַאי טַעְמָא פָּרְשִׂי כָּהֲנֵי יְדַיְיהוּ בְּמִנְחֲתָא דְתַעֲנִיתָא? כֵּיוָן דִּבְסָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה קָא פָּרְשִׂי — כִּתְפִילַּת נְעִילָה דָּמְיָא.

30 דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהַת שִׁכּוֹר אָסוּר בִּנְשִׂיאַת כַּפַּיִם. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: לָמָּה נִסְמְכָה פָּרָשַׁת כֹּהֵן מְבָרֵךְ לְפָרָשַׁת נָזִיר? לוֹמַר: מָה נָזִיר אָסוּר בְּיַיִן, אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ אָסוּר בְּיַיִן.

31 מַתְקֵיף לַהּ אֲבוּהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וְאָמְרִי לַהּ אוֹשַׁעְיָא בַּר זַבְדָּא: אִי מָה נָזִיר אָסוּר בְּחַרְצָן — אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ אָסוּר בְּחַרְצָן! אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר קְרָא: ״לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ״, מָה מְשָׁרֵת מוּתָּר בְּחַרְצָן — אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ מוּתָּר בְּחַרְצָן.

פירוש גבורת ארי על תענית כ״ו

1 ובנעילת שערים פירש רש"י מפורש בברכות ירושלמי בפרק תפלת השחר אימתי נעילה יש אומרים נעילת שערי מקדש ויש אומרים נעילת שערי שמים שנועלים אותן לעת ערב בגמר תפלה. וגרסינן שם בירושלמי מתני' מסייע לר"י בשלשה פרקים הכהנים נושאים את כפיהם ארבעה פעמים ביום בשחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילת שערים אית לך למימר נעילת שערי שמים ביום ונראה לי דהכי פירושא דאלישנא דארבעה פעמים ביום קא קשיא ליה דאי נעילת שערי שמים הא אינו אלא בלילה ומאי ארבעה פעמים ביום דקתני הא פעם הרביעי הוי בלילה ולישנא דירושלמי הכי דייקא דמלישנא דביום מסייע לרבי יוחנן ודלא כפירוש הרא"ש בשלהי מס' יומא שכתב אית לך למימר נעילת שערי שמים הא איתקוש נשיאות כפים לשירות דכתיב לשרתו ולברך בשמו מה שירות ביום אף נשיאות כפים ביום דכיון דאגופיה דמילתא פריך דבלילה אין נשיאות כפים הוה ליה למימר אית לך למימר נשיאות כפים בלילה ולמאי דפירשתיניחא דלאו משום דאין נשיאות כפים בלילה פריך אלא אלישנא דארבעה פעמים ביום פריך אית לך למימר נעילת שערי שמים ביום הא ודאי דאינו אלא בלילה ואיך קאמר ד' פעמים ביום. ואעיקרא דמילתא דכתב הרא"ש דאין נשיאת כפים בלילה מדאיתקש לשירות קשה לי הא ודאי איכא שירות בלילה כדתנן ריש פרק קמא דברכות הקטר חלבים ואברים מצותן כל הלילה ועבודה חשובה היא וזר חייב עליהם מיתה כדאמרינן בפרק ב' דיומא ארבעה עבודות זר חייב עליהם מיתה זריקה והקטרה וניסוך המים דחג והיין וגם ניסוך היין כשירה בלילה כדאמרינן ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה והכי נמי ניסוך המים דחג למאן דגרס בריש מכילתין מה ניסוך המים מאורתא דאמר מר ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה אע"ג דעבודות חשובות הן וזר חייב עליהן מיתה אפילו הכי כשרין בלילה ואפילו למאי דשדיתי נרגא בהא דניסוך המים בריש מכילתין מ"מ כיון דאיכא שירות דכשר בלילה אע"ג דאיתקוש ברכה לשירות אי אפשר ללמוד מהקישא דברכה לשירות דאין ברכה בלילה:

2 וכי תימא כיון דיש נשיאות כפים בלילה אמאי לא תנא כהנים נושאין את כפיהם חמשה פעמים דהא איכא תפלת ערבית וכיון דיש נשיאות כפים בלילה תפלת ערבית נמי בעי נשיאות כפים יש לומר דס"ל לתנא דידן כמאן דאמר תפלת ערבית רשות והכי סתים לן תנא בפרק ד' דברכות דף כו כדתנן תפלת ערבית אין לה קבע א"נ רב דאמר נעילת שערי שמים לטעמיה דאמר בשלהי מס' יומא דף סו תפלת נעילה פוטרת את של ערבית ולדברי האומר תפלת ערבית חובה קאמר כדאמרינן התם א"כ בזמן דאיכא תפלת נעילה ליכא תפלת ערבית ולעולם לא משכחת לה לחמשה תפלות ביום אחד:

3 מיהו בירושלמי ריש פרקין אמתני' דשלשה פעמים הכהנים נושאין כפיהם ד' פעמים ביום אמרינן את שמע מינה תלת את שמע מינה שמתענין במעמדות ומתפללין ארבע ואין נשיאות כפים בלילה אלא ביום ומשמע דהכי הוא מדייק מדתניא ד' פעמים ולא חמשה פעמים דהא איכא נמי ערבית שמע מינה דאין נשיאות כפים בלילה מכל מקום נראה לי דאין מזה ראיה דאפילו תימא דנשיאות כפים בלילה הא אמרינן בפרק ז' דמסכת סוטה דף ל"ח כל כהן שאינו עולה בעבודה שוב אינו עולה שנאמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת וכיון דצריך חסר:

4 וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו מדנקט לישנא היאך קרבנו משמע דלאו דוקא תמיד אלא כל הקרבנות נמי והכי נמי משמע מדתנן בסמוך קרבן מוסף אין בנעילה קרבן עצים אין במנחה וקשה לי מנלן דמוספין בעו מעמד וכ"ש קרבן עצים דהא האי קרא דתשמרו דמיניה נפקא ליה מעמד גבי תמיד כתיב כדיליף לה בספרי תשמרו שיהא משמרין ועומדין על קרבנן כדפירש רש"י בסוף פרק ג' דיומא דף לג גבי הקורא קריאת שמע עם אנשי משמר כו' וכי תימא נילף מתמיד מה לתמיד שכן תדיר וכליל דהכי פריך בריש פרק ו' דפסחים דף סה אהא דבעי למילף פסח שדוחה שבת מתמיד מה לתמיד שכן תדיר וכליל ומשום הכי איצטריך קרא לכל המוספין שדוחין שבת וטומאה ולא ילפינן להו מתמיד מהאי טעמא וכן בפרק קמא דיבמות בשיטה דעליה אמרינן דאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא נפקא ליה מתמיד שדוחה שבת דמה לתמיד שכן תדיר וכליל ואע"ג דעולת המוספין נמי כליל מכל מקום אי אפשר להו למילף למעמד מתמיד דמה לתמיד שכן תדיר והרי ריש פרק כל התדיר דף צ לא רצה ללמד דמוספי שבת קודמין למוספי ראש חדש אע"ג דגלי קרא דתמידין משום דתדירי קודמין למוספין משום דתמידין תדירי טפי כ"ש דאי אפשר ללמוד מוספין מתמידין לענין מעמד מהאי טעמא:

5 וכי תימא דהאי קרא את קרבני לחמי לאשי תשמרו אכולה ההוא עניינא דהאי פרשה דמיירי מתמידין ומוספין קאי והרי זה כלל ופרט דבתחילה כלל את קרבני לחמי לאשי וגו' תשמרו וגו' ואתמידין ומוספין דמיירי בהאי עניינא קאי ואחר כך פרטם ואמרת אליהם זה האשה אשר תקריבו כבשים שנים ליום דהיינו תמידין ואחר כך פורט את כל המוספין וביום השבת וגו' דאי אפשר לומר כן דהא בסוף פרק ב' דערכין דף יג נפקא לן דתמיד טעון ביקור ארבע ימים קודם שחיטה מפסח בגזירה שוה מהאי תשמרו דנאמר כאן תשמרו ונאמר גבי פסח והיה לכם למשמרת נפקא ליה הא ואי האי תשמרו אמוספין נמי קאי יהא מוספין נמי צריכין ביקור ארבעה ימים אלא ודאי האי תשמרו לא קאי אלא אתמיד ולא אמוספין וא"כ מעמד למוספין מנלן. ולא עוד דאפילו קרבן יחיד נמי בעי שימור דבפ"ק דסוטה דף ח' תנן שמטהרין את היולדות ואת המצורעים פתח שער ניקנור ואמרינן בגמרא בשלמא מצורעים דכתיב והעמיד הכהן לפני ה' אלא יולדות מאי טעמא אלימא משום דאתיין וקיימין אקורבנייהו דתניא איןקרבנו של אדם קרב אלא א"כ עומד על גביו אי הכי זבין וזבות נמי ומשני אין הכי נמי וחדא מנייהו נקט והתם נמי פירש רש"י דנפקא לן בספרי מתשמרו דגבי תמיד ותימא וכי אפשר למילף קרבן יחיד מקרבן ציבור דחמיר מיניה בהרבה דברים ומהן שדוחין את השבת וטומאה מה שאין כן בקרבן יחיד ונראה לי דודאי מן התורה אינו צריך מעמד אלא תמיד בלבד ולא שאר קרבנות ואפילו מוספין נמי לא דהאי תשמרו אתמיד לחוד קאי כדאמרינן לענין ביקור אלא דרבנן תיקנו למצוה מן המובחר למוספים וקרבן יחיד דמסכת סוטה שיהו בעלים עומדין על גבן תדע דהא אמרי' בגמ' כהנים לוים וישראלים מעכבין את הקרבן אלמא מעמד מעכב אפי' דיעבד שמע מינה הא דאמרי' במתני' אין קרבנו של אדם קרב אלא אם כן עומד על גביו דיעבד נמי לא והא בפרק ג' דעירובין דף ל"ב תניא האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר כו' ומפרש התם דהיינו טעמא חזקה אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו מעות שבשופר אלמא אפילו לכתחלה נותנת מעות בשופר והולכת לה וסומכת על חזקה זו שיקריבו היום שלא בפניה ובע"כ ההיא דסוטה דזבין וזבות צריכין לעמוד על קרבנם אינו אלא למצוה מן המובחר בדאפשר לה להתעכב שם והשתא מ"ש מתמיד דמעמד מעכב אפילו דיעבד אלא ע"כ האי תשמרו אתמיד לחוד קאי ואי אפשר לשאר קרבנות ללמוד מתמיד מטעמא דפירשתי אלא דרבנן תיקנו בשאר קרבנות לכתחילה בדאפשר מכל מקום נראה לי לקרבנות ציבור כגון מוספין שצריך מעמד מן התורה דדריש בספרי קרבנו זה הדם לחמי אלו אימורין לאשי אלו קומצין ולבונה ריח ניחוחי אילו בזיכי לחם הפנים תשמרו שיהיו כהנים ולוים עומדין על גביו:

7 ודע דנראה שצריך לומר אלו קומצי לבונה בלא וי"ו ולא גרסינן אלו קומצין ולבונה בוי"ו דמשמע דתרי מילי נינהו והא קומצין דהיינו קומץ מנחה בצבור לא משכחת לה ואי מקומצי דמנחת יחיד מיירי הא קרבן יחיד אין צריך שימור מן התורה כדמוכח ההיא דפרק ג' דעירובין אלא ודאי קומצי לבונה גרסינן ואקומצי לבונה של לחם הפנים קאי שהוא קרבן צבור ואע"ג דקומץ אחד של מנחה משכחת לה בציבור בקומץ דמנחת העומר נקמצת ושיריו נאכל כדתנן במנחות פרק רבי ישמעאל מיהו מדנקט בספרי אלו קומצין לשון רבים אי אפשר לומר דאקומץ של עומר לחוד קאי ואי אקומצין של עומר ולחם הפנים קאי אתרווייהו מאי לבונה דנקט בתר כן הא בציבור לבונה לא משכחת לה אלא של לחם הפנים והא הוי בכלל קומצין דרישא אלא ודאי קומצי לבונה גרסינן וחדא היא:

8 היה מעמד בירושלים של כהנים לוים וישראלים. משמע שצריך מעמד מכולן לעמוד על גבי התמיד ולכאורה משמע דמן התורה צריך שיהא מעמד מכל הני דמשמע דארישא קאי דקאמר לפי שנאמר את קרבני ועלה מסיים שהיה מעמד של כהנים לוים וישראלים אבל הא ליתא כדמוכח בגמרא וכמ"ש שם:

9 אנשי מעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע מיום ב' ועד יום ה' קשה לי כיון דתנא שהיו מתענין מיום ב' עד יום ה' מניינא דארבעה ימים למה לי וכה"ג דייק הגמרא בפ"ג דיומא דף ל"ד גבי בגדי כה"ג דתנן בשחר היה לובש פלוסין של שמונה עשר מנה ובין הערבים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה ופריך תנא מניינא למה לי ואין לומר דהא קמשמע לן דלא קפדינן אלא אמנין דארבעה ימים לחוד ואי רצה להתענות יום אחר במקום אחד מהני ארבעה ימים הרשות בידו ואע"ג דבערב שבת אי אפשר להתענות חילוף אחד מארבעה ימים הללו מכל מקום אפשר להחליף אחד מהם ולהתענות אחד בשבת תחתיו וכה"ג משני התם הא קמשמע לן דבבציר מהני לא נעביד הא אי בציר מהני וטפי אהני לית לן בה דהכא אי אפשר לפרש כן דהא מפרש בברייתא בגמרא דתענית כל יום מארבעה ימים הללו מרצה על מה שנברא ביומו בשני על יורדי הים וכו' א"כ להחליף ולהמיר אותו ביום אחר אי אפשר ויש לומר בשלמא התם תני הפרט ברישא שנים עשר מנה ושמונה עשר מנה והדר כללא דסך הכל שלשים מנה משום הכי פריך שפיר מניינא למה לי אבל הכא תני כללא דארבעה ימים ברישא והדר פירש דהני ארבעה ימים הן מיום ב' עד יום ה' לא שייך להקשות הכי דיש לומר תני והדר מפרש. וכה"ג מצינו בפרק ב' דסוכה דף כ"ז ר' אליעזר אומר ארבעה עשר סעודות חייב אדם לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה ולא פריך כיון דתני אחת ביום ואחת בלילה מניינא דארבעהעשר למה לי דכיון דתני הכלל ברישא והדר הפרט יש לומר תני והדר מפרש:

10 קרבן מוסף אין בנעילה קרבן עצים אין במנחה פירש רש"י קרבן מוסף אין בנעילה וכ"ש במנחה הסמוכה למוסף לפי שהיו טרודין במוסף שיש בו להקריב בהמות יותר מתמיד שהוא אחד דאין לך מוסף בלא שתי בהמות ולא היה להם פנאי כלל שהכהנים של מעמד טרודים במוסף וישראל שבהן היו טרודים לחטוב עצים ולשאוב מים ודוחה אפילו מעמד דנעילה. ולפי זה קרבן מוסף לר"ע קודם חזרה דוחה ג' מעמדות של מנחה ושל נעילה וכל שכן של מוסף דהשתא דלאו דידיה דחי דידיה לא כל שכן כדאמרינן בגמרא דף כ"ח. והשתא הא דתנן בסיפא באחד בטבת לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים דלא כר' עקיבא דאי ר"ע קרבן עצים למה לי בהלל וקרבן מוסף לחוד סגי דהלל דחי למעמד של שחרית וקרבן מוסף דחי לשאר כל שלשה מעמדות וקרבן עצים במקום קרבן מוסף לא מעלה ולא מוריד לענין דחיית המעמדות דבלא דידיה קרבן מוסף דחי להו אלא על כרחך מתני' אתיא כחזרה דר"ע קרבן מוסף אין במנחה אבל בנעילה יש קרבן עצים אין בנעילה נמצא אי אפשר לדחות את כל ד' המעמדות כולן אלא על ידי שלשתן דהלל דוחה של שחרית וקרבן מוסף דידיה ושל מנחה לבד וקרבן עצים את של נעילה דכך היה ר"י שונה קרבן מוסף אין במנחה וכ"ש דדחי דידיה ומכל מקום בנעילה יש קרבן עצים אין בנעילה:

11 מ"מ מה שיש בפירוש רש"י בספרים שלנו בהא דר"ע קרבן עצים אפילו לא היה בו מוסף היה נדחה מעמד מנחה מפני קרבן עצים שקרבן עצים קודם למנחה ודוחה מעמד הסמוך לה ושל נעילה טעות סופר הוא וצ"ל ולא של נעילה דאי קרבן עצים דוחה של מנחה ושל נעילה לר"ע א"כ מה בינו לבין קרבן מוסף לר"ע דאמר קרבן מוסף אין בנעילה וכ"ש במנחה הסמוכה למוסף כדפירש רש"י ואע"ג דאיכא בינייהו דקרבן מוסף דחי לשל מוסף נמי משא"כ קרבן עצים דלא דחי לשל מוסף מ"מ הא במתני' לא תנינן לה בהדיא דקרבן מוסף דוחה לשל מוסף אלא דרב אשי קאמר לה בגמרא השתא דלאו דידיה דחי דידיה לא כל שכן וכיון דבמתני' לא איירי רבי עקיבא אלא במעמד של מנחה ושל נעילה לחוד וקאמר קרבן מוסף אין בנעילה דכל שכן במנחה הסמוכה לה אם איתא הא דקאמר קרבן עצים אין במנחה דהוא הדין דאין בנעילה לערבינהו ולתנינהו קרבן מוסף קרבן עצים אין במנחה ובנעילה ועוד אם איתא דשוים הם קרבן מוסף וקרבן עצים מאי שנא דגבי קרבן מוסף נקט אין בנעילה וגבי קרבן עצים נקט אין במנחה אלא ודאי דוקא נקט אין במנחה אבל בנעילה יש ואין קרבן עצים דוחה של נעילה והיינו טעמא דבקרבן מוסף היו טרודים יותר מבקרבן עצים דאין לך מוסף פחות משתי בהמות כדפירש רש"י משום הכי דוחה של מנחה ושל נעילה אבל קרבן עצים אין בו טירדא כל כך משום הכי דוחה של מנחה הסמוך לו ולא של נעילה והיינו דפירש רש"י שאין לך מוסף פחות משתי בהמות וכו' בא ליתן טעם למה קרבן מוסף דוחה שתי מעמדות וקרבן עצים אינו דוחה אלא אחד ואילו לנוסחא שלפנינו אינו צריך לזה אלא ודאי קרבן מוסף אין בנעילה וכל שכן מנחה הסמוכה לה דליכא למימר דבנעילה איירי אבל במנחה יש דאין לזה טעם דלמה לא ידחה קרבן מוסף לשל מנחה הסמוך לו ודוחה לשל נעילה הרחוק והא האי טעמא דמאי דקרבן עצים דוחה לשל מנחה מפני שסמוכה לה וכל שכן דאין לפרש קרבן עצים אין במנחה כל שכן בנעילה דהשתא מנחה דהוי דבר תורה דחי כדאמרינן בגמרא לפירוש רש"י ותוס' וכמו שאכתוב שם כ"ש דדחי לשל נעילה שמדברי סופרים דאין סברא לומר כן דאלים קרבן עצים שהוא מדברי סופרים לדחות נמי של מנחה מקרבן מוסף שהוא של תורה שאינו דוחה אלא של נעילה לחוד אלא ודאי פירוש רש"י עיקר קרבן מוסף אין בנעילה וכ"ש דאין במנחה הסמוכה לו אבל קרבן עצים אין במנחה הסמוכה לו הא בנעילה הרחוקה לו יש וה"נ מוכח כן בגמרא דף כ"ח להדיא דתניא ר"י אומר כל יום שיש בו מוסף יש בו מעמד וקאמר מעמד דמאי אילימא מעמד דשחרית ת"ק נמי הכי קאמר אלא מעמד דמוסף דידיה נמי לא דחי אלא דמנחה קרבן עצים דחי אלא לאו דנעילה ומדקאמר דמנחה קרבן עצים דחי והיינו כר"ע קודם חזרה ופליג ר"י עליה בקרבן מוסף שמע מינה דקרבן מוסף אליבא דר' עקיבא דוחה דמנחה ודנעילה וקרבן עצים אינו דוחה אלא של מנחה לחוד:

12 ומיהו בדר' יהושע לא פירש רש"י מידי ונראה לי דהכי פירושא קרבן מוסף אין במנחה אבל בנעילה יש קרבן עצים אין בנעילה אבל במנחה יש אבל אין לפרש קרבן עצים אין בנעילה כל שכן במנחה הסמוכה דאין סברא לומר דקרבן עצים עדיפא מקרבן מוסף דדוחה ב' של מנחה ושל נעילה וקרבן מוסף של מנחה לחוד והכי נמי משמע להדיא בגמראדקאמר מה הפרש בין זה לזה הללו מדברי תורה והללו מדברי סופרים וכמו שאפרש שם גם אין לפרש קרבן מוסף אין במנחה אע"ג דשל תורה היא כ"ש דאין בנעילה וקרבן עצים אין בנעילה לחוד והיינו טעמא דקרבן מוסף שהוא מן התורה דוחה מנחה של תורה משא"כ קרבן עצים של סופרים משום הכי אינו דוחה מנחה של תורה אלא של נעילה שהוא מדברי סופרים כמותה וכי תימא א"כ למה שינה בדברי רבי יהושע מדברי רבי עקיבא דבדר"ע קתני קרבן מוסף אין בנעילה והוא הדין למנחה וכדפירשתי ואילו רבי יהושע נמי הכי סבירא ליה אמאי שינה למיתני אין במנחה דיש לומר דכל חד נקט מה דלדידיה קרבן מוסף עדיף מקרבן עצים לר' עקיבא דעדיף בדנעילה דקרבן מוסף דחי לה ולא קרבן עצים נקט קרבן מוסף דעדיף מיניה דאין נמי בנעילה ולר"י דעדיף בדמנחה נקט אין במנחה ויש לומר דבנעילה נמי אינו וכ"ש הוא וכדפרישית הא ליתא דא"כ סיפא דתנן באחד בטבת לא היה בו מעמד כו' ותלי טעמא מפני שהיה בו נמי קרבן עצים תיפוק ליה משום הלל ומוסף לחוד סגי דהא לכולי עלמא מוסף דוחה שלשתן ואפילו של מוסף דהשתא דלאו דידיה דחי וכו' וכמ"ש לעיל אלא ודאי לר"י קרבן מוסף אינו דוחה של נעילה ואי לאו קרבן עצים דאחד בטבת היה לו מעמד אחד של נעילה והכי נמי מוכח בגמרא דפריך וליתני נמי באחד בניסן לא היה מעמד מפני שיש בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים אמר רבא זאת אומרת הלל דריש ירחא לאו דאורייתא והשתא למאי דס"ד דהלל דר"ח דאורייתא אדקשיא ליה מר"ח ניסן לחוד ומשום קרבן עצים תיקשה ליה מכל ר"ח דאיכא הלל וקרבן מוסף אלא ודאי קרבן מוסף אינו דוחה של נעילה לרבי יהושע אי לאו משום קרבן עצים. קרבן עצים כו' פירוש קרבן עצים דהני משפחות דקחשיב בסיפא שקבועין להם ימים מיוחדים להביא עצים למערכה והיו מביאים עם העצים קרבן להקריב והיינו דתנן בפרק קמא דמגילה אבל זמן עצי כהנים והעם מאחרים פירוש בחל בשבת ואי אין מביאין קרבן למה מאחרין הא סידור מערכה דוחה שבת אלא ודאי שהיו מביאין עמו קרבן וכן פירש"י התם והריט'בא כתב יש מפרשים שהיו מבערין במזבח בפני עצמו מן העצים שהתנדבו וזה היה קרבן עצים וכן אמרינן במסכת תמיד ששני גזירין היו קריבין עם תמיד של בין הערבים וזה יוכיח כי קרבן עצים ממש הוא ולא שאר קרבנות שהיו מביאים באותו היום כדעת קצת רבותינו ואיני יודע מאי קאמר הא ב' גזרי עצים חובה הן לתמידים של שחר בכהן אחד ושל בין הערבים בשני כהנים ונפקא ליה מקרא בפרק ב' דיומא דף כ"ו מובער וערכו מדשני קרא בלישנא וכולה מילתא כדאיתא התם אלמא מן התורה חובה לתמיד הן באים והכי נמי מוכח להדיא בפרק י' דמנחות דף פט דאמר רבי יוחנן אשם מצורע ששחטו שלא לשמה טעון נסכים שאם אי אתה אומר כן פסלתו כו' מתקיף לה כו' ותמיד של שחר ששחטו שלא לשמו יהא טעון שני גזירי עצים שאם אי אתה אומר כן פסלתו וקאמר אביי אין הכי נמי וחדא מנייהו נקט שמע מינה שני גזירי עצים חובה לתמידין באים מן התורה ואי נדבה בעלמא מתקנת חכמים הם מה ס"ד לפסול בלא גזירין אלא ודאי כדפירש רש"י עיקר שהיו מביאים עם העצים שהתנדבו לצורך המערכה קרבן נדבה ומ"מ לא נתברר לי איזה קרבן היו מביאים עמו אי עולה או שלמים או עולת העוף או מנחה או מנחת נסכים שבאה נדבה כדאמרינן בפרק ט' דזבחים דף פד או שמא אפילו עצים הביאו לנדבה דמיקרו קרבן וטעונין קמיצה והגשה וצריכין עצים כדאמרינן בפרק י"ג דמנחות דף ק"ו קרבן מלמד שמתנדבין עצים כו':

13 קרבן עצים אין במנחה הקשה הריטב"א הא קרבן עצים אינן של כל ישראל אלא של אותן משפחות שהיה יום שלהם א"כ מה עסק יש בזה לאנשי המעמד. ותירץ בשם הראב"ד שאין קרבן עצים דוחה מעמד לכל אנשי המעמד אלא לאותן שהיו מאותן שמתנדבין באותו היום בלבד שהיה קרבן עצים יו"ט לכל אחד ואחד ביומו וקשה לי דאי הא דקרבן עצים מדחה מעמד דתפלה אינו אלא לאותן שמביאין לקרבן עצים בו ביום. ובע"כ צריך לומר הא דתנן לקמן בחמישי באב בני פרעוש בעשירי כו' באחד בטבת שבו בני פרעוש שניה באחד בטבת לא היה בו מעמד שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים והא מה' באב עד אחד בטבת הוי פחות מעשרים שבועות והמעמד היה נחלק לכ"ד חלקים כנגד המשמרות ואינו חוזר חלילה אלא לאחר עשרים וארבעה שבועות וכיון דקאמר באחד בטבת לא היה מעמד מפני קרבן עצים בע"כ אחד בטבת היה זמן המעמד של בני פרעוש דהא אינו נדחה המעמד אלא בפני אנשי המעמד והא כיון דאחד בטבת היה זמן מעמדם בע"כ אי אפשר להיות זמן מעמדם בחמשה באב ג"כ שאין בין זה לזה כ"ד שבועות ובפחות אין המעמדות חוזרין חלילה ובע"כ הא ה' באב דקתני לאו משום דקרבן עצים של אותו יום מעמדם היה ואין במנחה דהא ליתאדאין קרבן עצים שייכו מאנשי המעמד ולא נקט לה אלא דזמן עצים של חמשה באב הוא שלהם. והשתא תקשה מאי פריך בגמרא ולתני נמי באחד בניסן לא היה מעמד מפני שהיה בו הלל וקרבן מוסף וקרבן עצים דבני ארח בן יהודה ואמר רבא זאת אומרת הלילא דראש חודש לאו דאורייתא ומאי קושיא דילמא משום הכי לא תני באחד בניסן לא היה מעמד מפני שלא היה אותה שבוע זמן מעמד של אנשי בני ארח ואין המעמד בטל אלא לאותן שקרבן עצים של בו ביום שלהם לפירוש הראב"ד:

14 הלכך נראה לי לפרש דכיון דעיקר טעמא דמעדות משום דאיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו ואפילו יחיד צריך לעמוד על קרבנו ומפני שבקרבן ציבור אי אפשר לכל ישראל לעמוד עליו תקנו מעמדות שיהו שלוחי כל ישראל לעמוד על קרבנם הכא נמי תיקנום שבאותן ט' פרקים שהוא זמן עצי כהנים והעם שיהו אנשי מעמד שחל בשבוע שלהם מאחד מט' פרקים הללו שיהיו שלוחים של אותה משפחה לעמוד על קרבן עצים שלהם וחשו חכמים מפני טורח רבים של משפחה כולה שלא לטרוח כולן לבוא לעמוד על קרבנן מטורח של יחיד ועוד חששו יותר לטורח קרבן עצים משל יחיד המתנדב קרבן דכיון דהוא מתחייב בקרבנו מחמת נדר או חובה ועובר בבל תאחר לא חיישינן דילמא אתי למפשע מפני הטורח אבל קרבן עצים דלאו מפני נדר או חובה בא אלא מפני אבותם וחל עליהם קרבן עצים אם אתה מטריחם אתו לידי פשיעה לפיכך הטילו חכמים על אנשי המעמד להיות שלוחם בזה דאין להם טורח בכך דבלאו הכי כל עסקן בשבוע זו אינו אלא בטורח המעמד ובשביל זה אין להם הפסד וטורח כלל וזה נכון:

15 ובטל התמיד רש"י פירש לפי שגזרה המלכות גזרה מלהקריב עוד משמע שבטל התמיד בבית שני קאמר והרמב"ם פירש בפרק ד' מהלכות תמיד בטל התמיד מבית ראשון ובירושלמי בשם רבי לוי מבואר כפירש"י דאמר התם בימי מלכות אנטיוכוס היו משלשלין להן ב' קופות של זהב כו' ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית ומלכות הרומיים הזאת היא היא שהחריבה בית שני ולפי זה משמע שבבית ראשון לא בטל התמיד בי"ז בתמוז דא"כ הוה ליה למיחשב ביטול התמיד דראשונה ושניה בתרתי כמו שחשיב חורבן הבית דראשונה ושניה בתרתי דט' באב והוה ליה למימר ששה דברים אירעו בשבעה עשר בתמוז ועוד דאם כן בי"ז בתמוז נמי הוכפלה הצרה ראשונה של ביטול התמיד בראשון ובשני כמו שהוכפל החורבן בט"ב בראשון ובשני והא ליתא כדמוכח בפרק קמא דר"ה דקאמר שאני ט"ב הואיל והוכפלו בו צרות ש"מ דבי"ז בתמוז לא הוכפלו ובגמרא גבי הובקעה העיר יתבאר זה:

16 והעמיד צורת כוכבים בהיכל בירושלמי אית תניי תני הועמד ואצורת כוכבים של מנשה קאי ואית תני העמיד ואצורת כוכבים של אפוסטומוס קאי. וקשה לי אי אצורת כוכבים דמנשה קאי הוה ליה למיתני אחר נשתברו הלוחות מיד דהא זה קדים לשאר ג' דחשיב והרי כל הני דברים שאירעו בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב על הסדר חשיב להן דמוקדם מוקדם ודמאוחר מאוחר ואפשר דתנא חומרי חומרי נקט והעמדת צורת כוכבים חמור מכולן נקט לה באחרונה ולהאי טעמא צריך לומר דשבירת הלוחות קילי מכולן מדאקדים ליה וזה דוחק קצת ואפשר דהתנא לא חש למיתני על סדר הזמנים של שנים אלא על סדר השעות של יום שבעה עשר בתמוז עצמו דשבירת הלוחות היה בשעות של יום י"ז קודם להבקעת העיר וכן כולן המאוחר במשנה היה מאוחר בשעות היום למה דמוקדם במשנה עד שהעמדת צורת כוכבים היה סמוך לערב יותר מכולן ומן הגמרא שלנו משמע דהעמיד צורת כוכבים גרסי' במשנה ואצורת כוכבי' של אפוסטומוס של בית שני קאי שהרי נפקא ליה מומעת הוסר התמיד ולתת שיקוץ שומם והא אבית שני קאי בספר דניאל כדמוכח קראי בהדיא ומן התימא על רש"י שפירש על צורת כוכבים של מנשה דלא כגמרא דילן:

17 שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסור מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. הרמב"ם בפירוש המשנה פירש הא דבה' מותרין רבן שמעון בן גמליאל הוא דאמר כל השבת אסור ואפילו לאחר התענית ואין הלכה ודברי תימה הם דאם כן אדפריך בגמרא אדשמואל דאמר לאחריו אסור מברייתא לסייע ליה ממתני' ועוד דשמואל עדיפא מדרב דמסייע ליה ברייתא. ולשמואל מתניתין מסייעא ליה דעדיפא טפי. אבל איני יודע מי דחקו לפרש כן דודאי הא דתנן בחמישי מותרין מיירי מט' באב שחל בערב שבתוכדתניא בגמרא חל בערב שבת בחמישי מותרין מפני כבוד שבת:

18 ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת קשה לי מהא דפרק ד' דיבמות דף מ"א דתנן התם רבי יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול ופריך עלה רב חסדא קל וחומר ומה במקום שאסור לכבס דהיינו בשבוע שחל ט' באב להיות בתוכה מותר ליארס מקום שמותר לכבס דהיינו בשלשים יום של איבול אינו דין שמותר ליארס ומאי ק"ו הוא זה הא איכא למיפרך מה לשבוע של ט' באב שמותר לספר בחמישי מפני כבוד שבת תאמר בשלשים של איבול אפילו מפני כבוד שבת נמי אסור לספר דאל"כ איסור תספורת היכי משכחת לה הא בל' יום אי אפשר בלא כמה שבתות ודוחק לומר דמשכחת לה בדלא גילח בחמישי לכבוד שבת דאסור לגלח בשאר הימים עד שלשים יום. ועוד הא תנן בפ"ג דמועד קטן דף י"ט הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל בטלה הימנו גזרת שבעה שמונה בטלו הימנו גזרת שלשים מפני שאמרו שבת עולה ואינה מפסקת רגלים מפסיקין ואינן עולין ואמר רב וכן אמר רב הונא בגמרא גזרות בטלו ימים לא בטלו שאם לא גילח ערב הרגל אסור לגלח אחר הרגל והכי נמי תניא התם בברייתא ומינה הא דשבת אינה מפסקת דאסור לגלח מע"ש מפני כבוד שבת. ודוחק לומר דהא דבחמישי מותרין אלכבס דסליק מיניה קאי ולא אלספר ועוד שאי אפשר לומר כן כמו שאפרש בגמרא:

19 ויש לומר דהא תנן בפרק ג' משנה ב' דמס' ידים אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים וודאי היינו בכה"ג דאיבול שאינו נדחה מפני כבוד שבת ושבוע שחל ט' באב נדחית מפני כבוד שבת דאיכא למימר בהא עניינא החמירו בזה והקילו בזה ובענין אחר להיפך והרי כל עצמו של אבילות ט' באב דחו מפני כבוד שבת כדתניא בגמרא חל ט"ב בשבת אוכל ושותה כל צרכו וכו' אבל ק"ו דרב חסדא ניחא דחד עניינא הוא והכי פריך מה בשבת זו אסור לכבס והתירו ליארס שמע מינה דאירוס לא חשיב שמחה כל כך ככיבוס. איבול שהתירו אפילו לכבס דעדיפא כל שכן שהתירו לארס שאינו שמחה כל כך ככיבוס דהא בעל כרחך אי אפשר לומר דבר שהוא כלפי לייא אפילו בדברי סופרים דכיון דהקילו בשבוע זו באירוס טפי מבכיבוס שמע מינה דיש תענוג ושמחה בכיבוס יותר מבאירוס אי אפשר לאסור באיבול שמחה קלה דאירוס ולהתיר שמחה דכיבוס דעדיפא מיניה דהוה ליה כיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא נמצא דהקל וחומר דרב חסדא אינו משבוע של ט' באב לאיבול דכל כי האי גוונא אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים אלא הקל וחומר הוא מיניה וביה דאם איתא דיותר שמחה איכא באירוס מבכיבוס כדאמרינן גבי איבול דודאי אי אפשר להחמיר בשמחה קלה מבחמורה הא שבוע זו תוכיח שהתירו לארס ואסרו לכבס שמע מינה דיותר שמחה יש בכיבוס מאירוס ומעכשיו איכא קל וחומר מיניה וביה באיבול אם התירו לו שמחה רבה דכיבוס לא כל שכן שתתיר לו שמחה קלה דאירוס מיהו למאי דמפרש בירושלמי דמותר לארס אשה אפילו בתשעה באב שמא יקדמנו אחר ברחמים קשיא מאי קל וחומר דרב חסדא הא הכא נמי תרי עניינא נינהו ואין כאן קל וחומר מיניה וביה דהא אפילו תימא דיש שמחה יתירה באירוס יותר מכיבוס אפילו הכי איכא למימר אף על פי שגזרו בשבוע זו על הכיבוס על האירוס לא גזרו משום יקדמנו אחר ואי משום דבאיבול גזרו על האירוס ולא חשו להאי טעמא דשמא יקדמנו אחר כיון דתרי ענייני נינהו אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים כמו משום כבוד שבת בתספורת דהתירו בשבוע זו ובאיבול לא התירו:

20 מ"מ קשה לי משמעתין אמאי דמסיק התם רב אשי לשנויי ק"ו דר"ח שאני אבילות חדשה מאבילות ישנה ושאני אבילות דרבים מאבילות דיחיד ופירשו התוס' בשם ר"ת שאני אבילות חדשה שאסרו לאירוס לפי שבחדשה יש להחמיר מבישנה ובאבילות דרבים יש להחמיר לענין כיבוס דדבר של פרהסיא הוא שיהיו כולן עוסקים לכבס ולספר וליפות עצמן ונראה שאין חוששין להתאבל על ירושלים כלל ולא דמי לאירוסין שאינו אלא שעה אחת והא בסמוך אמרינן אע"פ שאמרו בגדי פשתן אין בהם משום גיהוץ אבל אסור ללבשן בשבוע שחל ט"ב א"כ חמור שבת זו מאבילות חדשה שמותר בשלשים של איבול בכלי פשתן המגוהצין כדאמרינן בפ"ג דמועד קטן דף כג והשתא אכתי תקשה האי ק"ו מה בשבוע זו שאסור ללבוש בגדי המגוהצין מותר לארס בשלשים של איבול שמותר ללבוש בגדי פשתן המגוהצין אינו דין שמותר לארס והא לבישה אינו דבר של פרהסיא ודמי לאירוס דאינו אלא שעה אחת ולא שייך בה טעמא דרב אשי:

21 ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין פירש רש"י כגון בשר ודגים וכי תימא הא אפילו תבשיל אחד של בשר אסור כדתנן לא יאכל בשר יש לומר דמיירי בבשר מליח דבפני עצמו שריכדאמר בגמרא אבל מצטרף לתבשיל אחר לאסור משום שני תבשילין:

22 תעניות ומעמדות מי איכא מוסף קשה לי הא ודאי משכחת לה בהו מוסף בחלו בר"ח ותנן לעיל ריש פרק ב' דף כ"ו אין גוזרין תענית על הציבור בר"ח חנוכה ופורים ואם התחילו אין מפסיקין ואמרינן בגמרא דף י"ח וכמה הוי התחלה רב אחא אמר שלש רב אסי אמר אחת והא אפילו לרב אחא דאמר שלש לא מבעי בתענית שהן י"ג ימים דמשכחת לה בהתחלה אלא אפילו במעמדות נמי משכחת לה אפילו אם תימצא לומר דהאי ג' דרב אחא היינו בהתענו כבר שלש ור"ח חל ביום ד' להתחלת התענית הא אנשי מעמד היו מתענין ד' ימים בשבת כדתנן במתני' והשתא אם חל יום ד' של תענית בר"ח מתענין בו ומשכחת לה נשיאת כפים ד' פעמים בו ביום וכ"ת דבר"ח במעמדות לא היו מתפללין ד' פעמים כדתנן קרבן מוסף אין בנעילה לר' עקיבא ולרבי יהושע אין במנחה יש לומר דהני מילי לאותן אנשי המעמד שהיו בירושלים היו מבטלין התפלה מפני שהיו טרודין בצרכי הקרבן ולא היה להם פנאי להתפלל אבל אותן אנשי המעמד המתכנסין בעריהם היו מתפללין כל הארבע תפלות כדפירש במתני' ואע"ג דתנן התם א"ר מאיר אע"פ שאמר ר"ג אין מפסיקין מודה היה שאין משלימין הא אמרינן התם בגמרא אבל חכמים אומרים מתענה ומשלים מיהו אין זה כלום דהא מתני' דהכהנים נושאין כפיהם ארבע פעמים ביום מוקי לה בגמרא כרבי מאיר:

23 אלא הא קשיא לי דאפילו לר"מ דאמר אין משלימין ליכא למימר הואיל ואוכלין ושותין קודם הלילה במנחה ונעילה ליכא נשיאת כפים כמו במנחה דכל השנה משום דשכיחא ביה שיכרות כדאמר בגמרא הא ליתא דודאי צריך להיות בתענית עד תשלום ד' תפלות של יום אפילו של נעילה המאוחרת לכולן דהא כיון דאין תפלת נעילה אלא בימי תענית אי אפשר להתפלל אותה בנפש שבעה וכרס מ אלא דוקא בעודו שרוי בתענית ואם כן משכחת לה נשיאות כפים בארבעה תפלות של יום בתעניות ובמעמדות בחלו בר"ח ויש לומר כיון דמתני' דכהנים נושאין כפיהם ד' פעמים ביום ר' מאיר היא ואיהו סבירא ליה דאפילו בהתחילו אין משלימין בר"ח ובע"כ בחלו בר"ח צריכים לאכול מבעוד יום שלא להשלים. מעכשיו בטל ליה תפלת נעילה בחלו בר"ח דהא אמר רב בשילהי מסכת יומא דף פ"ח תפלת נעילה פוטרת של ערבית משום דסבירא ליה זמן נעילה בלילה כשל ערבית משום הכי פוטרתה מהשתא בחלו בר"ח בטלה תפלת נעילה לגמרי דכיון דאין משלימין ואכלו מבעוד יום אי אפשר תו להתפלל של נעילה בנפש שביעה והשתא פריך שפיר תעניות ומעמדות מי איכא מוסף דאי בחלו בר"ח תפלת נעילה ליכא לגמרי ומדחשיב תפלת נעילה בע"כ בדלא חלו בר"ח מיירי תקשה מי איכא מוסף ומיהו למאן דס"ל נעילת שערים היינו נעילת שערי היכל שהוא ביום כדפירש רש"י במתני' משכחת לה נשיאת כפים בארבעה פעמים ביום בשחלו בראש חודש:

24 למה נסמכה פ' כהן מברך כו' קשה לי הא חד מהני תנאי דלעיל דסברי שיכור אסור בנשיאות כפים הוא ר' יהודה והא ר' יהודה לא דריש סמוכים כדשמעינן ליה בס"פ ארבע מיתות דף ס"ז גבי מכשפה לא תחיה וכ"ש למאי דאפרש לקמן דבמסקנא נמי קיימא הא סמיכות דלא תימא דמברך בעל מום לא ישא כפיו דהא הוקש למשרת לכן נסמכה לפרשת נזיר דאפילו בעל מום נמי וא"כ לר"י הכי נמי נימא דמברך בעל מום לא ישא כפיו ועוד בפ"ג דמגילה דף כ"ה תנן כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו ר' יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות סטיס לא ישא את כפיו ומפרש בגמ' דווקא מומין שבפניו דבגלוי לא מפני שהעם מסתכלין בו וה"ה ידיו ורגליו דבגלוי לא אבל שאר מומין שבסתר לית לן בה ומדהוסיף ר' יהודה ואמר אף משמע דבהא מודה לת"ק דשאר מומין לית לן בה ולא מקיש מברך למשרת ומנא לן הא כיון דלא דריש סמוכים:

25 וי"ל דהא אמרינן בפרק קמא דיבמות דף ד' דהיכא דמוכח דריש כגון גבי כלאים בציצית דכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך דא"כ לכתביה רחמנא גבי פרשת ציצית וגבי אנוסת אביו דורש נמי סמוכים מהאי טעמא דמוכח דאם כן לכתביה רחמנא גבי עריות והכא נמי הוה מוכח דליכתוב רחמנא כהן מברך בתורת כהנים ששם נאמר כל מצות כהנים מאי שנא דכתבה רחמנא הכא בחומש הפקודים שמע מיניה דלמסמכיה לפרשה נזיר כתבי' לאקושי לנזיר או לענין איסור יין או לענין בעל מום:

26 אף כהן מברך אסור ביין. קשה לי אטו באנו ללמד שיהא מברך אסור ביין דומיא דנזיר הא ודאי לא דמי הא אין נזיר אסור ביין אלא בתוך ימי נזירתו לאחר שכבר חל עליו הנזירות אבל הא ודאי אי היה שיכור כבר קודם שקיבל עליו הנזירות אי נמי שכבר קיבל עליו אלא שעדיין הנזירות לא חלעליו כגון שאמר הריני נזיר לאחר ל' יום הא פשיטא דאפילו בשכרותו מותר לקבל עליו נזירות וה"נ בקבל עליו כבר אלא שעדיין לא חל עליו מותר לשתות יין עד רגע של חלות הנזירות עליו אע"ג שיחול בעודו בשכרותו לית לן בה ואין נזיר אסור ביין אלא לאחר שכבר חל עליו הנזירות ואילו הא דמברך אסור ביין אינו אלא בקדים שתיית היין לברכתו ובעודו בשכרותו בעוד שלא פג יינו מעליו אסור לברך אבל שלא בזמן ברכה כל כהן מותר ביין דהא אמרינן בספ"ב דף י"ז דיין לא ישתו דווקא בזמן ביאה הא לאו הכי כל הכהנים מותרין ביין וה"נ אמרינן בשמעתין מנחה דשכיחא שכרות כו' ואמרינן נמי לכולי עלמא שכור אסור לברך אלמא אינו אסור לברך אלא בקדים שכרותו לברכתו הוא דאסור לברך והא בכה"ג בנזיר שפיר דמי אפילו לקבל עליו נזירות בשכרותו הואיל וקדים שכרותו לנזירתו לית לן בה א"כ אי אפשר ללמוד בקדים שכרותו לברכתו לאיסור מנזיר כיון דבנזיר גופיה כה"ג לית לן בה ואי בעית ללמוד מנזיר אי אפשר לך ללמוד מנזיר לאסרו בשתיית יין אלא בעודו מברך כמו בנזיר בעודנו נזיר ובהא לא צריך קרא דמשתי' וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ואפילו אם תדחוק ותאמר דילפינן מיני' דאם הפליג באמצע ברכת כהנים דאסור ביין מ"מ בנשתכר קודם לכן דבהא איירי בשמעתין אי אפשר למילף מנזיר דכה"ג בנזיר גופיה לית לן בה:

27 עוד קשה לי מאי פריך אי מה נזיר אסור בחרצן אף מברך כן הא יין גופיה לא אסרינן ליה אלא מפני שעושה רושם לאחר זמן שמשכר לאחר שתייתו משום הכי אסרו בעוד שלא פג יינו מעליו אבל חרצן שאינו משכר לאחר זמן לית לן בה דהא יין גופיה לאחר שפג מעליו לית לן בה ואי טבע של חרצן נמי דמשכר אם כן מאי פריך הא ודאי אסור כיון דמכל מקום שיכור הוא דהא שיכור סתמא אמרינן בשמעתין דאסור בנשיאת כפים ולא קאמר שיכור מן היין וכל המשכרין במשמע ואי הא גופיה קא קשיא ליה כיון דילפת מנזיר נילף איסור חרצן כמו נזיר אע"ג דאינו משכר א"כ אדאקשיה מחרצן דלא איירי ביה והוי מצי למימר אין הכי נמי דאסור ובע"כ לא מקשה אלא אם איתא דאסור לא לשתמיט תנא בשום דוכתא לאשמעינן דמברך אסור בחרצן עדיפא מיניה הוי ליה לאקשויי מניה וביה מתוך דבריו שרוצה ללמוד דשיכור אסור בנשיאת כפים מנזיר נימא מה נזיר שאר משכרים לית לן בה אף מברך כן:

28 ועוד קשה לי למאי דמשני אמר קרא לשרתו ולברך מה משרת מותר בחרצן אף מברך מותר מעתה סמיכת כהן מברך לנזיר למה לי נילף לכולה מילתא והקישא דמשרת לאיסור יין ולהיתר חרצן ואע"ג דצריך הסמיכות להתיר בעל מום מכל מקום לאסור שיכור לא צריך והא בר קפרא איסור שיכור מיניה יליף ועוד הא דמסיק אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא קשה לי נהי דהא דיליף מסמוכים איכא למימר דאסמכתא הוא אבל הקישא דמברך למשרת ודאי דרשא גמורה ונקיש מברך למשרת דבעל מום לא ישא תדע דהיקשא דרשה גמורה היא דהא תניא בפרק ג' דסוטה דף לח כה תברכו בעמיד' ונפקא ליה מן ואלה יעמדו לברך בגזירה שוה רנ"א אומר אינו צריך הרי הוא אומר לשרתו ולברך מהמשרת בעמידה אף מברך בעמידה ואל תטעה לומר דרבנן לית להו האי הקישא מדנקט לה עמידה בג"ש ולא מייתי לה בהקישא ליתא דכולי עלמא אית להו האי הקישא דהא תניא התם כה תברכו בנשיאת כפים ונפקא ליה מוישא אהרן את ידיו ויברכם קשיא ליה לר"י אי מה להלן כה"ג ור"ח ועבודת ציבור כו' רבי נתן אומר אינו צריך הרי הוא אומר הוא ובניו כל הימים מקיש בניו לו כו' וכתיב כל הימים ואיתקוש ברכה לשירות ואי רבנן לית להו הא הקישא תקשה לדידהו אי מה להלן ר"ח וקרבן ציבור וכה"ג דהא נשיאת כפים כולי עלמא אית להו כדתנן התם במדינה כהנים נושאין כפיהם כו' חוץ מכה"ג ובכולהו גמרא כולהו תנאי ואמוראי קרו לברכת כהנים נשיאת כפים אלמא מצותו הכי הוי ובאותה סוגיא אמר ר"י בן לוי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו שנאמר שאו ידיכם כו' ומדקרי לברכת כהנים נשיאת כפים ע"כ מוישא אהרן נפקא ליה ובע"כ אית ליה דהקישא דרשא גמורה היא דלא תקשה ליה מה להלן כה"ג כו' והא סוגיין אליבא דידיה קיימא דהוא אמר להאי למה נסמכה ואיך מסקינן אליביה דבעל מום מברך דכיון דבעי נשיאת כפים בע"כ אית ליה הקישא דמברך למשרת וא"כ אי אפשר בבעל מום וכי תימא אי אית להו לרבנן הקישא למה לי למילף עמידה מאלה יעמדו תיפוק ליה מהקישא וכדרבי נתן יש לומר דודאי גזירה שוה לעמידה לא צריך וגז"ש כי אתיא עיקרה ללשון הקודש אתיא כדאמרינן נאמר כאן כה תברכו ונאמר להלן אלה יעמדו מה להלן לשון הקודש אף כאן לשון הקודש ורבי נתן דאמר אין צריך לאו למימרא דאין צריך לג"ש כל עיקר קאמר דדודאי צריכה ללשון הקודש אלא אין צריך להא דעמידה קאמר דהא נפקא ליה מהקישא ורבנן אגב דנפקא להו בברייתא קמייתא ללשון הקודש מג"ש נפקא ליה נמי לעמידה מהאי ג"ש גופיה אע"ג דאיתלהו הקישא אי נמי ר' נתן לית ליה ג"ש כל עיקר ולשון הקודש נפקא ליה מכה עד שיאמרו בלשון הזה כדנפקא ליה לר' יהודה התם והכי נמי משמע מדברי התוס' דהקישא לכולי עלמא אית להו שכתבו נראה לר"י כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקוש ברכה לשירות וגבי שירות אמרינן בפרק ב' דזבחים דיושב מחלל עבודה הילכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד ואי רבנן לית להו האי הקישא היאך למדו מדר' נתן דיחידאי הוא אלא ודאי כולי עלמא אית להו הקישא והכי נמי משמע מהני מפרשים דסבירא להו אין נשיאת כפים בלילה משום דאיתקוש ברכה לשירות ומדברי הירושלמי דפרקין למדו כן שמע מינה דכולי עלמא אית להו הקישא וא"כ אכתי תקשה נקיש נמי למשרת דבעל מום לא ישא כפיו וה"נ שיכור ויהא שיכור אסור בנשיאות כפים מן התורה:

29 לכן נראה לי דהכי גרסינן אסמכתא נינהו ולקולא ולא גרסינן מדרבנן ולקולא ותיבת מדרבנן תוספת של איזה מפרש הוא שראה בגמרא אסמכתא נינהו וסבר שאינו אלא מדרבנן בעלמא הא דשיכור אסור לברך כדרך שנתפרש לשון זה בהרבה מקומות בגמרא ולא היא תדע דאי לישנא דגמרא הוא הוה ליה למימר מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דכן דרך הגמרא בכל מקום כהאי לישנא להקדים תיבת מדרבנן לתיבת אסמכתא ולהזכיר תיבת קרא אלא ודאי תיבת מדרבנן תוספת איזה מפרש הוא ואינו מעיקר הגמרא וליתא דודאי הקישא דרשא גמורה היא והכי משמע מדברי התוספת בשם ר"י מדמקיש מסברא מברך למשרת דבישיבה דיעבד נמי לא וקצת מפרשים נפקא להו מהקישא דבלילה לא והרמב"ם בפרק י"ד מהלכות תפלה מפיק מהאי הקישא דכהן שעבד עבודת כוכבים אע"פ שעשה תשובה אינו נושא כפיו כמו שפסול לעבודה ואי האי הקישא אינו אלא אסמכתא אין לנו אלא מה שאמרו חכמים ואין להוסיף על גזירת חכמים מדעתנו והכי נמי משמע מדברי הרמב"ם שכתב שם מי ששתה רביעית יין אינו נושא את כפיו עד שיסור יינו מעליו לפי שהוקשה ברכה לעבודה והרי' ידוע שאין דרכו להביא אסמכתות ושמע מינה מכל הני דהקישא דרשה גמורה הוא הילכך שיכור אסור בנשיאת כפים מן התורה דומיא דמשרת שאסור אפילו אי שתה קודם שנכנס למקדש כדאמרינן בפרק ז' דבבא מציעא דף צ' ועיקר לימוד דשיכור אסור בנשיאת כפים מהאי הקישא נפקא ליה והאי דבר קפרא דיליף לשיכור שאסור בנשיאת כפים מדנסמכה פרשת מברך לפ' נזיר אינו אלא אסמכתא דודאי אי אפשר ללמוד משם דודאי אין סברא לאסור יין לכהנים לעולם ועוד מדכתב רחמנא גבי כהנים ולהורות את בני ישראל ללמד שאסורין בהוראה בשיכרות והא שיכור שהורה אינו במיתה להורות למה לי תיפוק ליה דכהנים אסורים ביין לעולם ודוחק לומר דמשום הני דלא חזו לנשיאת כפים כמו הני דחשיב בפרק ג' דמגילה או כהן שהרג את הנפש דפרק ה' דברכות אם תימצי לומר דכל הני לא חזי לנשיאת כפים מה"ת ועוד שהרי אהרן ובניו כתובים בפרשת שתויי יין ועלייהו קאי ולהורות ואי ס"ד כהני הראוין לברך אסורים ביין לעולם למה לי לאזהר עלייהו בהוראה תיפוק ליה בלאו הכי אסורין ביין לעולם מפני שראויים לברך וכיון דאי אפשר ללמוד לאסור ביין לגמרי לעולם אלא לאסור לברך בשיכרותו בעוד שלא פג יינו מעליו בכה"ג נזיר גופיה בקדים יינו לנזירתו לית לן בה וכדפי' לעיל ובע"כ הא דשיכור אסור בכה"ג דוקא מהקישא אתיא דמשרת נמי דומיא דזה אסור בדקדים יינו לשירותו בעוד שלא פג יינו מעליו והיינו דקאמר אסמכתא היא פירוש הא דיליף בר קפרא למברך שאסור ביין מדנסמכה לנזיר אינו אלא אסמכתא דהא דומיא דאיסור יין דנזיר למברך שרי וכי אסירה היינו דומיא דמשרת ומהקישא נפקא ליה הא דדרשה גמורה היא לענין כמה דברים והוא הדין לענין יין דאין הקיש למחצה:

30 ומהשתא בע"כ הא דנסמכה אינו אלא להקל להקיש לנזיר דבעל מום מברך לית לן בה והכי פירושא דשמעתין דכולי עלמא שיכור אסור בנשיאת כפים מנא הני מילי אמר בר קפרא למה נסמכה כו' וקס"ד דעיקר הא דשיכור אסור בנשיאות כפים מדנסמכה יליף לה משום הכי פריך עלה אי מה נזיר אסור בחרצן וה"ה דהוה מצי להקשות כיון דילפת לה מנזיר יהא אסור ביין לעולם דבענין אחר אי אפשר ללמוד מנזיר אלא כיון דסוף סוף אי אפשר להקשות הא אלא מדיוקא דהא איכא למימר אין הכי נמי דאסור ביין לעולם משום הכי פריך לה מתרצן בקיצור ומשני אמר קרא לשרת ולברך וכו' ואין הכי נמי מיניה אתיא נמי מה משרת שיכור אסור בו אף מברך אסור בשיכרותו ופריך אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא וה''ה דהוה מצי להקשות אם כן הסמיכות דמברך לנזיר למה לי דהא דשיכור אסור מהקישא נפקא ליה אלא דעדיפא מיניה מקשה דהאי הקישא לגמרי ליתא דאם איתא נימא דבעל מום נמי לא דהאאין הקיש למחצה והא מוכח בהא דפ"ג דמגילה דאין כל המומין פוסלין במברך ומשני הא איתקוש לנזיר ומהשתא ניחא דאיצטריך נמי הא דנסמכה למשרי מברך בעל מום ופריך מאי חזית דקא ס"ד דאכתי עיקר מילתא דמברך שיכור לא הוא מדנסמכה א"כ נקיש לחומרא אסור ביין ובחרצן כנזיר ובעל מום לא כמשרת ומשני אסמכתא היא הא דבר קפרא דיליף לעיקר איסור שכרות למברך מדנסמכה וכן ר' יצחק דנפקא ליה היתר חרצן דמברך מהקישא דמשרת אינו אלא אסמכתא דהא אי אפשר ללמדו מנזיר דהא נזיר גופיה דומיא דמברך בדקדים שיכרותו לנזירתו לית לן בה ולאסור יין למברך לגמרי דומיא דנזיר ליכא למאן דאמר כדפרישית ומטעמא דאמרן ומהשתא בע"כ אי אפשר להקישו לנזיר לאסרו בחרצן דהא ביין גופיה אי אפשר לאסרו אלא לברך בעודו בשיכרותו א"כ גבי חרצן דלא שייך לומר הכי בע"כ שרי לגמרי ומהשתא אי אפשר לך למילף לאיסור שיכור למברך אלא מהקישא דמשרת וכיון שכן בע"כ לא צריך הא דנסמכה לגמרי אלא להקל ולומר מה נזיר אפי' בעל מום אף מברך בעל מום שפיר דמי:

31 מיהו אכתי קשה לי כיון דהקישא דמברך למשרת דשיכור אסור בנשיאות כפים היקש גמור הוא נימא נמי דמברך שתויי יין במיתה כמשרת וכהאי גוונא אמרינן לעיל סוף פרק ב' דף י"ז גבי הקישא דפרועי ראש לשתויי יין דפריך אי מה להלן במיתה כו' ויש לומר דהא דשתויי יין במיתה אינו אלא בעבודה תמה שאין אחריה עבודה כדתנן בפרק י"ד דזבחים דף קי"ב אבל הקומץ כו' ולא שתויי יין והא מברך איתקיש לסתם משרת והא הכל בכלל סתם משרת אע"פ שאינו עבודה תמה ואין שתויי יין חייב עליה מיתה משום הכי ליכא להקיש מברך לשתויי יין לענין מיתה כיון דאיכא משרת גופיה שאינו במיתה ואין להקישם אלא להא דמה משרת מיחל עבודה בכל ענין אף שאינו עבודה תמה אף מברך שתויי יין לא עשה ולא כלום וכדברי התוס' בפרק ה' דסוטה וכמ"ש לעיל מיהו קשה לי אי האי הקישא דמברך למשרת הקיש גמור הוא מן התורה מאי שנא דמקשינן ליה לענין שתויי יין בשמעתין ולענין עמידה בפרק ז' דסוטה ואמאי לא מקשינן ליה לשאר פסולי עבודה נמי דהא אין היקש למחצה כגון חסר:

« גבורת ארי על תענית כ״ה ע״ב גבורת ארי על תענית כ״ז ע״א »